|
אלול ימי רצון לקרבת הנבראים לבורא
כתב ה''חיי אדם'':
''באהבת הקדוש ברוך הוא את עמו ישראל, הרבה להיטיב אותנו, וצונו לשוב לפניו בכל עת שנחטא, ואף שהתשובה טובה בכל עת, מכל מקום, חדש אלול הוא מבחר ומוכן יותר שתקבל תשובתו משאר ימות השנה, לפי שימים אלו הם ימי רצון מעת שנבחרנו לעם, שכשחטאו ישראל בעגל, ונשתברו הלוחות בשבעה עשר בתמוז, ואחרי כן עלה משה והתפלל, ואמר לו הקדוש ברוך הוא: פסל לך, ונתרצה לתן לו לוחות שניות, ואז עלה בראש חדש אלול, ונשתהה שם עד יום הכפורים, שהיה גמר כפרה. ואיתא בתנא דבי אליהו: ישראל היו נוהגים כל אותם הימים צום ותענית, ויום אחרון שבכלם, דהינו בעשרה בתשרי, גזרו תענית ולנו בתענית, ולפיכך, נקבע אותו יום, דהינו יום הכפורים, לכפרה לעולם. ולפי שהיו ימים אלו ימי רצון מאז, לכן בכל שנה ושנה מתעורר עוד הרחמים למעלה, והם ימי רצון''...
מסביר הרב ''שפתי חיים'': המהר''ל בספרו (תפארת ישראל פכ''ה), מחדש לנו יסוד נפלא, אשר כל התמורות השונות, העוברות בזמנים שונים, כלם הוכנו מראש בראשית הבריאה, ביניהם זמני דין, או זמני רחמים, וכדומה, ומכללם ארבעים ימי רצון של חדש אלול עד י' בתשרי. אלו ימי רצון שהוכנו מראש הבריאה לימי רצון ולקבלת תשובה ותפלה.
וליתר באור:
משה רבנו עלה למרום להוריד תורה לישראל. שלש פעמים עלה, ובכל עליה שהה במרום ארבעים יום.
ארבעים יום ראשונים היו החל מ-ו' בסיון, עד י''ז בתמוז.
ארבעים יום שניים היו החל מ-י''ח בתמוז, עד ערב ראש חדש אלול.
ארבעים יום שלישיים היו החל מר''ח אלול, עד עשרה בתשרי.
חטא העגל נעשה בסוף ארבעים יום ראשונים, ובמשך כל ארבעים יום שניים, היה צריך משה. לרצות את ה' יתברך על עון העגל. ושוב ארבעים יום שלישיים היו ימי רצון.
יוצא, אפוא, שארבעים יום ראשונים היו ימי רצון, לפי שהיו עוד קדם חטא העגל. וכמו כן ארבעים יום שלישיים היו גם ימי רצון, לפי שהיו לאחר שכבר נתפיס ה' יתברך עם ישראל. ורק ארבעים יום אמצעיים לא היו ימי רצון.
לו לא היו ישראל חוטאים בעון העגל, היו זוכים לתורה בלוחות הראשונים, וכמו כן היו נקבעים לימי רצון אותם ארבעים יום ראשונים, מ-ו' בסיון עד י''ז בתמוז.
אולם, מראשית הבריאה כבר נקבעה אפשרות שניה, שבאם ישראל לא יעמדו בנסיון ויחטאו, ולא יזכו לארבעים ימי רצון ראשונים, ויפלו ממדרגתם הראשונה יצטרכו לקבל תורה בלוחות שניות לאחר ארבעים ימי רצון שמראש חדש אלול עד יום הכפורים.
ואכן, ישראל לא עמדו בנסיון. לאחר ארבעים יום ראשונים חטאו בחטא העגל, ונפלו ממדרגתם הנשגבה, ובזה הפסידו את אפשרות נתינת התורה בלוחות הראשונים, שזו קבלת התורה במדרגה רוחנית גבוהה של גן עדן. וכמו כן הפסידו את אותם ימי רצון ארבעים יום הראשונים.
אמנם, לאחר ארבעים ימי רצון האחרונים, שעשו תשובה על עון העגל, קבלו תורה בבחינה אחרת, והיא בחינת ''בעלי תשובה ''.
ולכן לדורות הקבעו אותם ימי רצון, מראש חדש אלול עד עשרה בתשרי, לפי שהאפשרות הנשארה לישראל לימי רצון היו ימים אלו, שאותם נצלו לתשובה ולתענית, ואלו את ארבעים ימי רצון הראשונים וכן את בחינת קבלת התורה של אותם ימים, שהיא בחינת קבלת תורה של לוחות הראשונים, שזו מדרגה גבוהה מאד ברוחניות הפסידו בחטאם.
וכל אפשריות אלו נתנו בראשית הבריאה, באם יחטאו או באם לא יחטאו, ובאם יחטאו, כבר הוכנו להם מראש ארבעים ימי רצון המיעדים לתשובה.
העולה, שהנשאר בידינו הם אותם ימי רצון שמראש חדש אלול עד עשרה בתשרי, ימים מסגלים לתשובה כאותם ימים שנתקבלה תשובתן של ישראל, והמה ימים מיחדים של שפע אלקי, שמחלק ה' יתברך את שפעו הגדול ונותן כח נשגב ועצום לפעל את פעלתם הרוחנית, מה שאין נתן לפעל בשאר ימות השנה.
והוא מה שהגדירו חז''ל את חדש אלול בראשי תבות א'ני ל'דודי ו'דודי ל'י ראשי תבות אלול.
''דודי'' מלשון ידידות וקרבה, משמעות מיחדת נודעה לימים אלו, ליצר ידידות וקרבה בינינו לבין הקדוש ברוך הוא, וידידות וקרבה זו באה דוקא מצדו יתברך, המשפיע בימים אלו שפע רב של אהבה, קרבה וידידות לכל הקרוב ורוצה בקרבה ובידידות. וכפי הכלים שמכין האדם לקבל ולהוציא לפעל את השפעת אותם ימים, כן יקבל ויזכה.
הנהגת שמים זו זהו ''רחמים''. מדת הרחמים היא נתינת אשראי למי שלא מגיע לו על פי דין, אף כאן קבלת התורה על ידי לוחות השניים, ושהות משה בהר שוב ארבעים יום היו במדת הרחמים. מדת רחמים שהשפיע הקדוש ברוך הוא באותה עת, היא שהולידה את ימי הרחמים של חדש אלול. ידועים דברי הזהר הקדוש, כי כל שער בשמים שנפתח, שוב אינו נסגר, ונשאר פתוח לדורי דורות. כאמור, באלול, בזמנו של משה רבנו, נפתחו השערים לבעלי התשובה, ומני אז ועד היום, חוזרים הם ונפתחים מדי כל שנה ושנה בחדש אלול, להשפעת רחמים.
נמצא, אם כן, כי מתנת חדש אלול היא הרחמים, ובכח מדה זו נוכל להכין עצמנו ליום הדין.
|
