|
סבה ה: קרירות הסביבה משפיעה גם על החרד / עבדות
מובא בספר ''ימי הרחמים והסליחות'': כידוע, אדם משפע מסביבתו. וכתב הרמב''ם (דעות פ''ו): ''דרו בריתו של אדם, להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, נוהג כמנהג אנשי מדינתו''. לכן, כאשר נמצא האדם במחצתם של יראים, הרי הוא משפע מיראתם, שקורנת על הסובב אותם. לכן באלול, רבים משתדלים להיות בסביבה של אנשי עליה. הרבה היו נוטלים את חפשתם השנתית בימים הנוראים, כדי להיות במחצת רבותיהם, בישיבות הקדושות, או בחצרות האדמורי''ם. עצם ההמצאות אצל אותם שמבינים את משמעות הדין, מביאה לתחושת רצינות ויראה, האופפת גם את הסובבים אותם. בערגה נזכרים אנו, תלמידי ישיבת פוניבז', בימי אלול שזכינו להיות במחצתו של הגאון הצדיק ר' יחזקאל לוינשטין זצ''ל, שהיה אחד מעובדי ה' הגדולים בדורנו. יראתו הגדולה היתה מתגברת בימים קדושים אלו, והדבר היה עושה רשם על כל בני הישיבה.
תלמיד חדש מירושלים, שהגיע לישיבת פוניבז' באחד מימי ששי הראשונים לשהותו בישיבה, פנה אל חברו ושאלו: מה היא הדרך שבה אפשר להגיע לים? התלמיד הותיק פער עיניו מתמהון, ושאל, ספק שאלה ספק גערה: באלול לים?! אותו תלמיד ספר, לאחר עשרות שנים, כי הקריאה ''באלול לים''?! מהדהדת עדין באזניו, ומעוררת אותו מדי אלול.
בישיבת נובהרדוק שבחו''ל, אם היה רפיון כלשהו בישיבה, היה נגש מאן-דהוא ומכה על העמוד, מהסה את הצבור ומכריז: ''בעוד כך וכך זמן, יהיה חדש אלול''! סיסמה זו היתה מחשמלת את האוירה, ומעוררת את כל הצבור להתחזקות.
קשה יותר לחוש את האוירה המתאימה, כאשר נמצאים במחצתם של אנשים שאינם שמים אל לבם את מורא הימים הנוראים. הדבר משפיע מאד על הסובב אותם. בספר ''משנת רבי אהרן'' האריך בבאור כח ההשפעה המצננת. גם ר' יחזקאל לוינשטין (קובץ ענינים אלול תשכ''ז, עמ' נג) מביא מר' ישראל מסלנט, מדוע בימינו נחלשה הרגשת פחד הדין:
''הסבה הגשמית ההרגל וההקדמות אשר הרגל האדם מקטנותו כי ראש השנה הוא יום חג ותפלה, בלא הרגיש המשפט הנעשה ביום זה, ויחד עם זה רואות עיניו, כי על אף ראש השנה, ממשיכים האנשים לחיות כבעבר, ואינו רואה את תוצאות המשפט לנגד עיניו, ואף עליו עובר ראש השנה, ועוד ראש השנה, ולא קרה דבר. בכח זה מתקררת אימת הדין מעליו, וההתדמות - כטבע האדם, כקוף אחר אחרים.
בדורות הקודמים, אשר רבו גדולי היראים אשר אימת הדין נראתה על פניהם, נמשכו אחריהם ההמון, אבל בדורות הללו, אשר היראים יחידים הם ואין בכחם למשך ההמון, משפעים גם אלה אשר רגש הפחד נמצא בקרבם מההמון הרחוק מהדבר, ומתקרר הפחד גם אצלם. והסבה השניה רוחנית, רוח הטמאה הנוצרת מהעברות, מנשבת בלב, ומקררת הפחד... ''
ענין זה כבר מזכר בחז''ל: אחד בא למדינה, ושמע שהמלך עומד לערך משפט בקרום. פגש בדרכו אנשים מהמון העם, ושאלם בקשר למשפט, אמרו: ''רחוק, רחוק הדבר''. כשבא לפני המלך, ראה שהגיע עת המשפט. ספר למלך את מה שאמרו לו אנשים מן ההמון, כי רחוק המשפט. אמר לו המלך: ''מהם אתה שומע?! הלא הם הנדונים, ואינם רוצים במשפט על כן אומרים הם רחוק הוא הדבר''. מספור זה למדנו, שגם המתעורר לקראת המשפט התעוררותו בסכנה, כי יתכן שישפע מההמון, שאינם מכירים במשפט, לפי שאינם רוצים אותו, ובטבעו, נוטה האדם לשמע דוקא לדברי ההמון ולא לדבר המלך, אף על פי שסכלות היא זו, וכפי שהמלך הוכיחו.
|
