מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי ידוע לכל, אומר הגאון ר' אהרן קוטלר זצ''ל בספרו ''משנת רבי אהרן'' (ח''ב עמ' צו), מה גדולה היתה חרדתם של גדולי עולם בכל הדורות בהגיע חדש אלול, כאמור: ''מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי'' (משלי כ, ט). שני דברים נאמרו בפסוק זה: דבר ראשון ''זכיתי לבי'', דהינו, מי יודע אם המעשים הטובים שעשיתי נעשו בזכות הלב, ומהי מדת תשוקת הלב לעבודת השם. ונוסף לכך: ''טהרתי מחטאתי'' טהרה מעשית חטאים, וחטא הינו שוגג. שכן מדבר כאן בצדיקים שיש מקום לטעות שלא חטאו כלל. ואם הם, שכל רגע מחייהם היה מקדש לעשית רצונו יתברך, בכל זאת חרדו מה נאמר אנחנו?! הרי מכף רגל ועד ראש אין בנו מתום, ביז בבטול מצוה ובין בחטאים מרבים במעשה, ועוד יותר בדבור, ובבטול תורה העולה על כלנה, כלשון הגאון ר' ישראל סלנטר במכתביו. ומה מצבנו? לבנו אטום וסתום, בלי שמץ של חרטה. ומה מאד עלינו לפחד מעצם המציאות המרה הזו שחסרים אנו כל זיק של הרגש. אבין ההרגש וחי חלילה המדרגה התחתונה ביותר, כמו שאמרו חז''ל: ''אין שוטה נפגע, ואין בשר המת שבחי מרגיש באיזמל'' (שבת יג.). וביותר היה עלינו להתעורר בהתקרב הימים הקדושים, ימי הדין וימי רצון, שבהם קל מאד להתעורר. גם מאויינו החמריים היו צריכים לסיע לנו להתעוררות זו, שהרי יודעים אנו שכל פרטי צרכינו יקצבו בראש השנה לפי מצבנו, ומצבנו יכרע וישפע לאור מדת ההכנה שלנו ליום הדין. אם על אף כל זאת אין מרגשת אצלנו ההתעוררות, אין זאת אלא משום העדר מציאות ההרגשה, חס וחלילה. (לקח טוב)

זיכוי הרבים הפצת יהדות קירוב רחוקים