Cancer Cure Vitamin B17

היש מקום לשאננות ? / משל חד ונוקב מדוע אנו כה שאננים בפרוס הימים הנוראים, בהתקרב יום הדין, שבו תלויים כל חיינו וכל עתידנו? הגאון ר' יצחק בלאזר זצ''ל ענה על כך באמרו, שכאשר האדם נוכח לדעת שראש השנה אשתקד עבר עליו בשלום, יחסית, וכמוהו גם ראש השנה שלפני שנתים ושלש, הרי הוא אומר לעצמו: ''אם כן, מה לי לדאג? הלא איני רע יותר מכפי שהייתי בעבר, איני חוטא גדול יותר, ואין לי אפוא כל סבה לדאגה. שלום יהיה לי, ומה שהיה הוא שיהיה''. האמנם? האמנם העבדה שעברנו בשלום את ראשי השנים שעברו, היא ערבה שכך יהיה גם בעתיד? המגיד מדובנא זצ''ל הוכיח במשל, שההפך הוא הנכון. יתכן, שאלו השנה שעברה היתה טובה פחות, היתה לנו סבה מצדקת יותר להיות שאננים. ודוקא משום שהשנה שעברה ואלו שלפניה היו טובות יחסית, יש לנו סבה לדאגה ולחרדה מפני יום הדין. משל למה הדבר דומה? לשני יהודים שהחזיקו שני בתי מזיגה בשני מבואותיו של הכפר. הכנסתם הספיקה כדי לחם לאכל ובגד ללבש, אבל לא עלה בידם לחסך את דמי השכירות בעבור הפריץ. הוא המתין בסבלנות שנה ושנתים, התרה בהם שוב ושוב, עד שפקעה סבלנותו. יום אחד הופיעו משרתיו, אסרו את שני החוכרים ואת משפחותיהם והשליכום אל בור הכלא שבחצר הפריץ. פנה האחד אל הפריץ ואמר: ''הוליכוני אל הפריץ''. הביאוהו לפניו, והוא פתח וטען: ''מה יתן לך ומה יוסיף לך אם אמק בבור הכלא? מה תרויח בכך? הריני מוכן לשרתך בכל אשר תדרש, ותקזז את שכרי מדמי חובי! '' היו אלה דברים של טעם, והם נכנסו בלבו של הפריץ. הוא הטיל על היהודי לנהל את ספרי האחזה למשך שנה שלמה, אשתו תחלב את פרותיו של הפריץ, ובניו ירעו את עדריו. אם כה יעשה ימחל לו חובו. החוכר הסכים, ופנה להוציא את בני ביתו מבור הכלא. שאלו חברו: ''מה נעשה בדינך, כיצד הצלחת להחלץ?'' ספר לו החבר את דבר ההסכם. ''ואתה הסכמת לכך?'' קרא החבר, ''לעבד עבודת עבד, ולשעבד את רעיתך ובניך למשך שנה תמימה?'' ''כלום היתה בידי בררה?'' ענה. החבר לא ענהו, אלא בקש שיביאו אף אותו בפני הפריץ. הוא התיצב בפניו, ואמר לו: ''מה יתן ומה יוסיף לך אם אמק בבור הכלא? שלח אותי ואת משפחתי לחפשי, ואפשר לי ולמשפחתי לשוב ולמכר בבית המזיגה. עתה, לאחר שטעמנו טעמה של ישיבה בבור הכלא, נתאמץ שבעתים, ונחסך בכל כחנו את דמי חובנו, הן בעבור השנים שעברו וכן בעבור שכירות השנה הנוכחית. והיה אם לא אעמד בדבורי הן תמיד תוכל לשוב ולהשליכני אל הבור ! '' היו אלו דברים של טעם, והפריץ הסכים אף להם. החוכר שם אל בית המזיגה שלו, וחברו רואה בכליון עינים כיצד הלה שרוי ברב טובה, בעוד הוא עמל בפרך בלא תמורה, ונותן לזרים חילו. עברו חדש וחדשים, חצי שנה נקפה, וכבר כמעט שנה שלמה. היהודי האחד עובד עבודת עבד, והשני מוכר בבית המזיגה ומרויח כמימים ימימה רק כדי לחם לאכל ובגד ללבש, אבל אינו מצליח לחסך מאומה לתשלום חובו. יום אחד נפגשו שני החוכרים. אמר אחד לחברו: ''אני מקנא בך, שאתה שוהה בבית המזיגה כאדון בממלכתו, מוכר ומרויח, בעוד אני עמל בשדות זרים בלא תמורה ! '' נאנח החוכר השני וקרא: ''המקנא אתה בי? הלא אתה הוא המאשר ! אמנם עברה עליך שנה קשה, אבל בכל יום שעובר אתה נפטר מחלק נוסף מחובך, ובסוף השנה תזקף את קומתך, ואלו אני הרי בכל יום ויום נוסף חוב על חובי, ובסוף השנה הן אתבע לשלם בעבור הכל בעבור השנים שעברו ובעבור השנה הזאת ! '' והנמשל מובן מאליו - הן קבלנו מאבינו שבשמים כל טוב, אבל נתחיבנו לשלם לו ''דמי שכירות'': תורה ומצות ומעשים טובים. ואנו את הטוב נטלנו, ואת דמי השכירות לא שלמנו. אשתקד באנו ליום הדין, ונתבענו לשלם הכל. ואיזו טענה היתה בפינו? אמרנו: ''אמת שאנו חיבים כה הרבה, אבל תן לנו שנה נוספת של חיים ושבע ושלום, ואנו נתאמץ, באמת נתאמץ, ובשנה הזאת נשלם בעבור הכל, הן בעבורה, והן בעבור השנים . שקדמו לה. '' ובשמים נענו לבקשה. ובכן, כלם עמדנו בהבטחתנו? באלו פנים נתיצב השנה ונשוב על הבקשה? הן דומים אנו לאותו חוכר, ששמח במשך השנה כלה בחלקו, ולקראת סופה התקנא בחברו... באלו פנים נעמד עתה בפני המלך ונבקש ארכה נוספת ?! (אהל יעקב, בחוקותי, מספר ''שערי ארמון'') (לקח טוב)