|
עומק תשובתו של רבי אלעזר בן דורדיא מעמק טמאת חטאיו
עוד מספר ''שפתי חיים'' להגאון הצדיק ר' חיים פרידלנדר זצ''ל:
הבה נעין במעשה המובא בבריתא, ממנו נראה את הסיעתא דשמיא הנפלאה שיש לשב, אפלו לאדם שהיה דבוק בעברה (''אביק בה טובא''), התדרדר עד דיוטא התחתונה שאין למטה הימנה, ובכל זאת, ממעמקי התהום, זכה לסיעתא דשמיא גדולה.
וכה שנינו במסכת עבודה זרה (יז.):
''תניא, אמרו עליו על רבי אלעזר בן דורדיא [לתאר ''רבי'' זכה לאחר תשובתו], שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים, והיתה נוטלת כים דינרין בשכרה. נטל כיס דינרין, והלך ועבר עליה שבעה נהרות''.
תארו חז''ל כאן, עד כמה היה אדוק בתאותו. הנה נצטוינו בתורה (דברים ו, ה): ''ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך''. הלב הוא מרכז חיות הגוף, ומקור כל הרצונות והתאוות, ועל האדם מטל להעתיק את תאות הגוף שיתאוה להקדוש ברוך הוא. ''ובכל נפשך'' - במסירות נפש, ''ובכל מאדך'' למסר את כל הממון.
מבאר המהר''ל (חי' אגדות הש''ס, ע''ז, נתיבות עולם, נתיב התשובה פ''ח): אלעזר בן דורדיא, להבדיל, היה כל כך אדוק בעברה זו, עד שמסר עליה גופו, נפשו ומאודו. הכיצד? הלך דרך רחוקה, עד כרכי הים, היה מוכן לסבל את טרחת הדרך, אשר מי כמוה משברת את כל הגוף, הרי טרח בגופו [בכל הלב בכל הגוף], הרי הפך בכל לבבך. וכן סכן נפשו, לעבר עליה שבעה נהרות, על כל המכשולים שבהם הרי בכל נפשך. וגם זמן כסף רב, כיס של דינרין, על מנת למלאות תאותו כנגד כל מאדך. כלו היה ברשות העברה, בלא שיור, רחמנא לצלן.
התעוררות בעמק התהום
המהר''ל באר: שם האיש ''אלעזר בן דורדיא'', מורה על מהותו. ''דורדיא'' בארמית פרושו שמרי יין [גרוע מחמץ, שעדין יש בו תועלת כלשהי], שהם פסלת היין, וכשחטא בגופו בזנות, נקרא ''בן דורדיא'', שהיה כלו פסלת. ובכל זאת ''אלעזר'' ''א-ל עזר'' ! ''כי היה מוכן אל התשובה''. עדין היתה בו נקדה קדושה, שעל ידה ראוי היה להיות כלי קבול לסיעתא דשמיא, ולכן אמנם זכה לסיעתא דשמיא.
''בשעת הרגל דבר [כשעמד לעשות העברה], הפיחה. אמרה: כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא, אין מקבלין אותו בתשובה'' (גמ' שם). כהפחה זו, שהיא רוח, ואין בה כלום, כך הנך מערטל מכל תכן רוחני, ושוב אינך יכול לשוב.
בפרוש רבנו חננאל כותב: ''אפשר שהעולם היו אומרים עליו כן - ''אלעזר אינו מתקבל בתשובה' ''. אמנם גרסתנו היא, כי הזונה אמרה לו כן. כנראה כונתו לפרש, שאמנם היא אמרה לו משפט זה, אבל הרגיש שמשמים הניחו בפיה לומר דברים אלו, שהם דברי התעוררות המיעדים עבורו. כאן טמונה גדלותו של רבי אלעזר בן דורדיא שהבין זאת.
הניצוץ הרוחני שאינו כבה
עוד במהר''ל שם: ''ואמר בשעת הרגל דבר, רצונו לומר, שהחטא בעצמו היה גורם אליו התשובה התשובה נגרמה מתוך התדרדרות [''אלעזר'' הא-ל עזרו לשוב, ''בן'' מתוך, ''דורדיא'' שמרים, דהינו החטא] כי כאשר היה מקלקל לגמרי, אז התשובה באה אליו, שלא יהיה נפסד''. למרות כל ההתדרדרות של חוטא גדול כזה, יש רחמי שמים מרבים עליו, להעיר את לבו, שלא יעבר גבול מסים.
וזאת מכח הבטחת הקדוש ברוך הוא: ''לא מאסתים ולא געלתים לכלותם'' (דברים כו, מד), ובאר הגאון ר' אליהו אליעזר דסלר זצ''ל (עי' מכתב מאליהו א, 233), שהבטחה זו איננה רק על הקיום הגופני של כלל ישראל, אלא בעקר על הקיום הרוחני. וזו הברית שכרת הקדוש ברוך הוא עם האבות שיהיה גבול להתדרדרות, וכאשר יגיע לנקדה מסימת, יעירו את לבו מהשמים.
מכח אותה סיעתא דשמיא, יכול הוא לעשות תשובה ולהבנות. ובהיות שאין הבחירה נטלת מהאדם, יש לו אפשרות, חס ושלום, לנתק את הניצוץ האחרון ולאבד את נפשו. רבי אלעזר בן דורדיא הגיע עד דיוטא התחתונה נשארו בו רק השירים של הניצוץ הזה, והגיע עד קצה הגבול, ואז שלחו לו מן השמים עוד הזדמנות אחרונה, התעוררות לתשובה ראה, הגעת עד הגבול האחרון, אם אותו תעבר, הנך עוקר מעצמך גם את הניצוץ האחרון, ושוב לא ישאר ממך כלום. הנה כי כן הדיוטא התחתונה היתה הגורם המעורר לתשובה המונע שלא יפל עוד ! ומפי הזונה עצמה נתנה לו ההתעוררות, ואף שהיא אמרה לו שכבר עבר את הגבול האחרון, ושוב אינו יכול לשוב, מכל מקום הבין, שעתה זו ההזדמנות האחרונה, ואם לא ישוב עכשו שוב לא יוכל לשוב. ואמנם זכה הוא שיהיה ''כלי קבול'' לקלט קריאה זו, ועשה השתדלות לתשובה. בכל מצב יש סיעתא דשמיא, ובחירה לשוב.
נמצינו למדים, שאף לרשע גדול שולחים מן השמים התעוררות כדי שישוב, כפי שבארנו שמהשמים שמו בפי הזונה דברים שיעוררוהו לשוב, אך ההמשך תלוי בבחירת האדם עצמו, וכאשר זוכה ומתחיל לשוב, מסיעים בידו ביתר שאת.
כך באר ה''שיח יצחק'': ''אתה נותן יד לפושעים, וימינך פשוטה לקבל שבים'' (תפילת נעילה), על פי דברי הזהר הקדוש (משפטים קו, ב): ''וילך שובב בדרך לבו - בגין דיצר הרע דביה תקיף... ולא בעי לאתבא בתיובתא... (בגלל שיצר הרע שבו תקיף... ולא רוצה לשוב בתשובה), קדשא בריך הוא איהו אעיל בלביה ארחיה דתיובתא ואסותא לנשמתיה... (הקדוש ברוף הוא מכניס בלבו דרו של תשובה, ורפואה לנשמתו), אנהיג ליה קדשא בריך הוא בארח מישר כמאן דאתקיף בידא דאחרא ואפיקא מגו חשוכא'' (מנהיגו הקדוש ברוך הוא בדרך ישרה, כמי שמחזיק ביד אחר, ומוציאו מתוך החשך). וזהו אתה נותן יד שמאל לפושעים. אף לפושע, החוטא הגדול, אתה מעוררו לשוב. אך בהתחלה, ההתקרבות מצד ה' יתברך חלשה היא, כיד שמאל, ואם האדם שם אל לבו ומתחיל לשוב מצדו, מקבל סיעתא דשמיא נוספת רבה יותר ''וימינך'' החזקה יותר ''פשוטה לקבל שבים''.
ויש שלא זכו לזה, כמו ''אחר'', ששמע בת קול: ''שובו בנים שובבים חוץ מאחר''... ויצא לתרבות רעה. ולא זו בלבד שלא שב, אלא כתוצאה מהבת קול ברשעתו חטא יותר ''אמר ניפוק ליתהני בהאי עלמא... עקר פוגלא ממישרא בשבת'' (חגיגה טו) (אמר: אצא ואהנה בעולם הזה: עקר צנון מערגה בשבת). ''אחר'' היה יכול לראות בדברי הבת קול אזהרה משמים: דע, שהנך בסכנה גדולה ! וכתב בפרוש רבנו חננאל (שם) ''שאלו היה חוזר, לא היה נטרד, שאין הפרגוד ננעל בפני בעלי תשובה''. אבל ''אחר'' לא שמע בזה התעוררות לתשובה, אלא הלו והתפקר. ומדוע לא זכה? מבאר בגמרא, כי ''בשעה שהיה עומד מבית המדרש, הרבה ספרי מינין נושרין מחיקו'' (שם טו), רשע היה מימיו, עוד קדם שהפקיר עצמו לתרבות רעה (רש''י שם), (ובתוספות בחגיגה שם, הביאו דברי הירושלמי, שגם הכנסתו לתורה, היתה שלא לשמה).
נצול הקריאה משמים תלוי בבחירה. בכל מצב ישנן שתי אפשריות. ''אחר'' נכנס לפרדס עלה לרקיע (חגיגה יד. רש''י), ואפשר סלק חציצות הגוף המפריע לעליה, ושם התקלקל (טעה להאמין שיש שתי רשיות), ורבי אלעזר בן דורדיא ירד לתהום, ושם התחזק! כל הבריאה ''כלי'' לעבודת ה' .
''הלך וישב בין שני הרים וגבעות (סבור היה כי איננו מסגל בכחות עצמו לצאת מהסבך, על כן פנה אליהם לעזרה), אמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים ! אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו, שנאמר (ישעיה נד, י): ''כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה'' [לעתיד לבוא, גם להרים לא יהיה קיום]. אמר: שמים וארץ בקשו עלי רחמים! [עתה לא פנה לחלקים מהארץ, כי אם גבוה יותר, לכל השמים והארץ, מהר''ל]. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו, שנאמר (שם נא, ו): ''כי שמים כעשן נמלחו, והארץ כבגד תבלה'' [אף הם אינם קימים לנצח]. אמר: חמה ולבנה, בקשו עלי רחמים! אמרו: עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו, שנאמר (שם כד, כג): ''וחפרה הלבנה ובושה החמה''. אמר: כוכבים ומזלות, בקשו עלי רחמים! אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו, שנאמר (שם לד, ד): ''ונמקו כל צבא השמים''.
ולמה התכון אלעזר בן דורדיא באמרו ''שמים וארץ בקשו עלי רחמים וכו'', והלא אינם אלא דוממים בלבד? אלא כאשר נוכח אלעזר בן דורדיא בשעה שהתעורר לשוב על ידי דבריה עד כמה התרחק מה' יתברך וממציאות האמתית של עובד ה', חשב שלפחות יהא חלק מהבריאה כמו הדומם, שמים וארץ וכו'. מהי זכות הקיום של הדומם וכו'? זכות קיומם הוא שהם המסגרת שבתוכה כלל ישראל עובד את ה' ''כלי'' לעבודת ה' [דהינו זכות קיום מצד ההשגחה הכללית (עי' ממ''א ב' עמ' 75)], וסבר שאולי יקבל זכות קיום על ידי שיהא חלק מהבריאה, ולא יהא גרוע מאשר הדומם.
על זה ענו לו: ''עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו... ''. מבאר המהר''ל: ''בקשתו היתה, שיבקשו עליו רחמים, שלא יהיה נאבד מן העולם הבא. אך כל אלו נמצאים הרים וגבעות וכו' לא יהיו נמצאים בעולם הבא, כי אינם מכלל עולם הבא, ולפיכך אמרו: איך אפשר שיגיע מצד אלו הנמצאים הקיום אל האדם לעולם הבא''.
העולם הזה ואשר בו אין להם קיום נצחי, והרי הם עומדים רק כל זמן העבודה, כאמרם ז''ל (סנהדרין צד.): ''שיתא אלפי שנין הוה עלמא וחד חרוב (ששת אלפים שנה יתקים עולם ה ה עולם הגשמי ואלף אחד השביעי יחרב). ואחר כך הקדוש ברוך הוא מחדש את עולמו''. כשיתחיל עולם השכר, שוב לא יהא צרך בעולם העבודה הגשמי, או אז יבנה הקדוש ברוך הוא עולם אחר עולם רוחני יותר, שלא יזדקק לגשמיות העולם הזה בצורתה העכשוית, אלא יתאים למצב האדם לעתיד לבוא.
לעמת זאת, האדם, שהוא תכלית הבריאה, ומיעד לעולם הבא, נתבע הוא לבסס את הקיום הנצחי שלו בהגברת כח הנשמה על ידי תורה ומצוות. ואף אדם כזה, שזכות קיומו היא בתור ''כלי'' לעבודת ה' של אחר, כל זה רק כשיש לו נקדה פנימית הקשורה ושואפת לעבודת ה', כי אז היותו כלי, הוא גם כן בבחינת עבודת ה'. אך אם אין בו כלום, אזי נשמתו מתה, חס ושלום, ושוב אין לה זכות קיום. וזהו שענו לו אנחנו רק כלים לעבודת ה' של האדם בעולם העבודה, וקיומנו הוא רק זמני, ולכן איננו יכולים לתת זכות קיום ומציאות לאדם, כי הוא תכן הבריאה, ורק הוא מיעד לקיום תמידי לעולם הבא.
ואמנם, אלעזר בן דורדיא הבין, שכדי לקבל זכות קיום, לא יוכל להתלות, לא בהרים ולא בגבעות וכו'. הדבר תלוי רק בי הלא עוררוני מן השמים, אם כן, ודאי קימת עוד איזו דרך. כל עוד תלה את אפשרות תקונו בסבות חוץ ממנו, עדין לא היה מוכן לתשובה אמתית.
*
ובספר ''ימי הרחמים והסליחות'' מבאר בדרך אחרת את בקשותיו של אלעזר בן דורדיא לבקשת רחמים מהרים וגבעות, וזה לשונו:
קשה לבאר כפשוטו את פניתו לבקשת רחמים מהרים וגבעות, שמים וארץ, שמש וירח, כוכבים ומזלות. ונראה שחז''ל נתכונו לומר: כשהגיע אלעזר בן דורדיא למסקנה עד כמה נתדרדר, החל לחשב ולהטיל את האשמה או לפחות חלק ממנה על אחרים. תחלה פנה: ''הרים וגבעות בקשו עלי רחמים'' כיון שגם אתם גרמתם למצבי [''הרים'' בלשון חז''ל הם, לעתים, ''הורים''. הרים אבות, גבעות אמהות]. הינו, הוא חשב שמא החנוך של הוריו הוא שגרם לו לחטא, ואז נענה: ''עד שנבקש עליך, נבקש על עצמנו'' הינו: כל אחד אחראי על עצמו. גם אם היו מחדלי אלו גדולי הדור בקש להאשים את גדולי ישראל, על אשר היו מרוממים מאד בבחינת שמים שאלו היו מערים יותר בחברה, אולי לא היתה נגרמת ההדרדרות. ''וארץ'' אלו אנשי השולים, שעמהם השתתף בחטא. ''שמש וירח'' משפיעים ומשפעים [כלשון רבותינו: ''פני משה חמה ופני יהושע המקבל כפני לבנה'']. ''כוכבים ומזלות'' אולי משום שנולד במזל כזה חטא, אולם גם כאן נענה, שאין זו סבה לחטא. ואז הגיע אלעזר בן דורדיא למסקנה המתבקשת, ואמר: ''אין הדבר תלוי אלא בי'' נתן ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה, עד שיצתה נשמתו. יצאה כת קול והכרי ה: ''רבי אלעזר בן דורדיא מזמן לחיי העולם הבא''. בכה רבי ואמר: ''יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש קונה עולמו בכמה שנים''. ועוד הוסיף להתפעל: ''לא דין לבעלי תשובה שמקבלים אותם, אלא שזכה לתאר 'רבי' '' הינו, הוא הפך למורה דרך לתשובה אמתית הכל תלוי בהחלטה ש''אין הדבר תלוי אלא בי''. מסבה זו מדגישים את ה''אני'' בעבודת התשובה כי הרגשת האדם, שהוא אחראי בלעדי לחטאיו, היא היסוד לתשובה.
ואמר הגאון רבי חיים מוואלוז'ין זצ''ל בדרשת הסליחות (ד''ה ירמי' הנביא): מכאן (ממעשה אלעזר בן דורדיא) למדים גדל חיוב התשובה, עד מסירות נפש ועד בכלל. ''ואם כן, השב ורוצה באמת לשוב, ויש כמה עוונות שכבר נעשו לו כהתר מרב הרגלם, וקשה לפרש מאד, ואפשר יצטרך גם למות מתשובה, ואף על פי כן יקבל עליו גם מסירות נפש, וכמו שכתוב (דברים ל, ג): 'ושבת עד ה' אלקיך... בכל לבבך ובכל נפשך' רוצה לומר אפלו הנפש הוא נוטל ממך על ידי התשובה, אף על פי כן אתה מחיב לשוב. וכל כך למה? כי מה ערך לחיי האדם בלא תשובה, בהיותו מרחק מה' יתברך? הלא חייו אינם חיים, ''ומה הועילה הנפש בכל קניניה, אם רעה בעיני אדוניה... והנה הבורא נפח באפי נשמת חיים... להכירו וליראה מלפניו... ויהי בי הפך מזה למה לי חיים'' (שע''ת א, י). ואם יוכל לבוא אל החיים האמתיים להגיע להתקרבות אל הקדוש ברוך הוא על ידי מסירות נפש, כדאי וחיב הוא למסר את נפשו.
הסבה לבכיתו של ''רבנו הקדוש''
''יצתה בת קול ואמרה: רבי אלעזר בן דורדיא, מזמן לחיי העולם הבא... בכה רבי, ואמר: יש קונה עולמו בכמה שנים, ויש קונה עולמו בשעה אחת''.
''בכה רבי''! על מה בכה? לא מחמת קנאה, שאנו צריכים לעבד לקנות עולמנו בכמה שנים, ורבי אלעזר בן דורדיא קנה עולמו בשעה אחת, אלא שתבע מעצמו. הן רואים אנו עד כמה גדול כחו של החוזר בתשובה, ולמה אפשר לזכות בשעה אחת, אם מנצלים את הסיעתא דשמיא. ומה רשע זה שיצא ברגע קט מעמק טמאת חטאיו עד שנקרא רבי, קל וחמר אנחנו אם יקח כל אחד מאתנו את הדברים ברצינות, ולא רק בשעה אחת, כי אם בהרבה שעות, ימים, חדשים ושנים, עד היכן יוכל להגיע, ומדוע לא נצלנו את כל השנים?! לעתיד לבוא, הן יראו לנו, מה נתז היה לפעל בשעה אחת, ובהתאם לזה יתבעונו. על כך בכה רבי, על שאיננו רואים ואיננו מנצלים את הסיעתא דשמיא העצומה שהקדוש ברוך הוא חונן בה את כל אחד מאתנו.
''רבי'' לדרך התשובה
''ואמר רבי: לא דין לבעלי תשובה שמקבלין אותן, אלא שקוראין אותן רבי''.
הסיעתא דשמיא הגדולה והרחמים הרבים שמקבל בעל תשובה, אינם רק כדי להעלותו על דרך התשובה וקבלתו בתשובה, אלא גם מעלים אותו למדרגה, שקבל את התאר ''רבי'' (קבלת תאר משמים אינה כקבלתה מיד האדם, ודאי טמונה בזה מעלה עצומה). ולמה נעשה רבי?
לדרך התשובה ! בכל הדורות ילמדו ממנו הרבה ''מוסר''. לא רק שהוא זכה לעולם הבא, אלא שזכה גם להראות מה גדול כחה של התשובה. צאו וראו איזו סיעתא דשמיא עצומה מושיט הקדוש ברוך הוא לבעל תשובה, ועד היכן יכול בעל תשובה להגיע, אם יקח ברצינות את הסיעתא דשמיא, עד שבשעה אחת יכול לעלות ממעמקי התהום של החטא שסופו לגיהנם, ולזכות לחיי העולם הבא !
נמצינו למדים למודים הרבה ממעשה זה; מה רבה הסיעתא דשמיא הנתנת לאדם בכל המצבים, ואף לחוטא הדבוק בחטאיו. אלא שצריך להיות ער, ולקלט את היד המשטת הזאת ואת תביעותיה, כמאמרם ז''ל (אבות ו, ב): ''בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב, ומכרזת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה''. והיכן שומעים בת קול זו? כתוב בספרים הקדושים (עי' ממ''א א, 234), שהבת קול נמצאת בתוך האדם, והוא צריך לשמע את הכרוז הזה שהתורה תובעת: האם אנו מנצלים את האפשרות ללמד תורה ולקים מצוות.
ואומרים בשם הגאון רבי חיים מבריסק זצ''ל, לפרש מאמר חז''ל (סנהדרין צט.): '' 'כי דבר ה' בזה... הכרת תכרת הנפש ההוא עונה בה' (במדבר טו, לא.) כל שאפשר לעסק בתורה ואינו עוסק''. ''אינו עוסק'', אין הכונה רק על מי שלא לומד בכמות כפי יכלתו (גם בזה רחוקים אנו מהשלמות), אלא גם על איכות הלמוד. אם יכול אדם לעמל יותר בתורה, ולנצל את כשרונותיו במלואם, ואינו עושה כן, גם הוא בכלל בוזה דבר ה'.
עוד למדנו עד היכן מגיע חיוב התשובה עד מסירות נפש. אף מי שאינו נמצא בדרגת נפילה כזו, המצריכה תשובה במסירות נפש ממש, גם הוא חיב על כל פנים בהתאמצות רצינית מצדו, ולא יוכל להפטר כלאחר יד מהחיוב לשוב.
כן נתברר היסוד החשוב של ''אין הדבר תלוי אלא בי'' ככל שמכירים ומרגישים יותר את היסוד הזה, ומקימים דברי ה''שערי תשובה'' הנ''ל, להשיב את התוכחה אל לבנו באותה מדה נזכה לסיעתא דשמיא בכל. כי באמת הסיעתא דשמיא שמקבל בעל תשובה, היא לא רק לדחיפה הראשונה, אלא בכל דרגה ודרגה זוכים לתוספת סיעתא דשמיא. אם אכן נשכיל לשמע את הבת קול הקוראת לנו, ולהרגיש את הסיעתא דשמיא המגשת לנו ולנצלה באותה מדה יוסיף הקדוש ברוך הוא סיעתא דשמיא על סיעתא דשמיא. (ע''כ מדברי רבי חיים פרידלנדר זצוק''ל)
|
