Vitamins, Pills, Issues, Weigh-In Days

סבה ד: ''בשרירות לבי אלך'' עוד מדברי הגאון הצדיק בעל ''שפתי חיים'': יסוד זה שהאדם הולך אחרי רצונו כנגד שכלו, כנגד האמת מפרש בתורה, כאמור (דברים כט, ט): ''אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלקיכם'', מבאר רש''י (שם, יב): ''למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות? לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים... הוריקו פניהם, ואמרו: מי יוכל לעמד באלו... ''. כלל ישראל, בשמעם הקללות, נזדעזעו כל כך, עד שמרב פחד נשתנה מראה פניהם, ועם כל זאת ממשיך משה רבנו ומתרה בהם (שם יז יח): ''פן יש בכם איש... אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלקינו ללכת לעבד את אלהי הגויים ההם'', כלומר, כלם מפחדים מהקללות, ואף על פי כן יתכן שיש ביניהם מישהו, שלא רק שאינו מפחד לעבר על האזהרות, ולעבד עבודה זרה, אלא עוד ''והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי'', חושב ששלומו וטובותיו יגדלו ויתרבו. והדבר מפליא, איך יכול השומע להתעלם מקללות השכינה המדברת מתוך גרונו של משה? והתשובה היא, שבודאי האמינו וקבלו על עצמם כל השומעים את הברית והקללות שיבואו על עוזבי ה', ואף על פי כן חושב החוטא ''שלום יהיה לי'', והסבה היא ''כי בשררות לבי [''מה שלבי רואה לעשות'' רש''י, תאוה חזקה רמב''ן], אלך'', ''דהינו, בעבור שאינני מקבל עלי השבועה, כי בשרירות לבי אלך כל ימי, וכל חפצי אעשה (רמב''ן, שם). כלומר, כיון שרוצה להתפקר, מרמה את עצמו שהוא יכול לא לקבל את האלה, וחושב ''שלום יהיה לי''. שרש הדבר נובע מכך, שאדם יכול לחיות עם סתירות בלבו יש דברים שמקים באשר אינם מפריעים לרצונותיו, ויש דברים שאיגו רוצה לקים, וממילא מתעלם ומשכיח מלבו את החובה המטלת עליו לעשותם, ולכן משלה את עצמו ''שלום יהיה לי''. ההליכה בשרירות הלם, היא פריקת על ומרד בה' יתברך, זו היא חלי הנפש באפן החמור ביותר, ומפאת גדל הזדון של החוטא שעושה הכל כפי שרוצה ''לא יאבה ה' סלח לו'' (דברים כט, יט), ואף יחמיר בענשו להענישו על השוגג כמזיד, ככתוב (שם, יח): ''למען ספות הרוה את הצמאה'', [שאוסיף לו אני השגגות על הזדונות רש''י]. מכיון שעושה הכל כאות נפשו, ומורד בה' ותורתו בכל עת שיחפץ. נמצא, שכאשר הוא חוטא בשוגג, היה זה רק מקרה, ומצדו לא היה נמנע מלחטא אף במזיד כרצונו, ולכן נחשב לו השוגג כמזיד. אזהרתו של משה רבנו על הענש החמור עד כדי ''ומחה ה' את שמו מתחת השמים'' למי שילך בשרירות לבו ויעשה הכל כרצונו, לא נאמרה רק לאלה ששמעו את דבריו, אלא לכל אחד ואחד מאתנו, כמו שכתוב ''ולא אתכם לכדי אנכי כורת את... האלה הזאת... כי את... אשר איננו פה עמנו היום'' (דברים, שם). גם מי שמשכיח מלבו הפחד מיום הדין, מפני שרוצה לעשות מה שלבו חפץ, ואלו הפחד מביא את האדם לבטל את רצונותיו ולעשות הכל כרצון ה' יתברך חולה הוא ב''שרירות לב'', ואומר בלבו ''שלום יהיה לי'', ולכן ''לא יאבה ה' סלוח לו'', ויחמיר בדינו, חס ושלום. והוא יסוד כל עבודת ראש השנה: אמרו לפני מלכיות, כדי שתמליכוני עליכם, להרגיש מלכות הרבונו של עולם, ויסוד המלכות הוא לחוש עצמו כעבד לפניו. כי כל אשר אינו מרגיש כעבד, פרושו שאינו מעיד על מלכות הקדוש ברוך הוא, ועבדות פרושה ללא רשות עצמית כלל מה שקנה עבד קנה רבו, כל מציאותו היא עבדות. הכרחיות בעבודה וחסר הבררה, היא מיסודה של העבדות, כי כל אשר בוחר מה שברצונו לשרת את המלך, אינו עבד כלל. דוגמה לציור עבדות, עלינו לטל מחילי הצבא, שאינם בוחרים מה שברצונם, ואין להם תרוצים ואמתלאות, אלא עושים מה שצוה המלך. אין נוגע להם כלל מה שיאמרו על זה בני ביתם וחבריהם, אלא כלם מציאות של עבדות, והוא יסוד יציאת מצרים: עבדות אני נותן לכם ''קבלו על מלכותי תחלה, ואחר כך על מצוות''. ועל פרושו כמשמעו, כשור לעל וכחמור למשא. והמקבל עליו על מלכות, אין לו מקום לתרוצים, כדוגמת החמור לעל, שבעל כרחו מקבל עליו את על העבדות.